אלי בר-יהלום: יומנו של חתול

10:09 am - קם על יוצרו. סיפור

10:52 am - אח"מ. סיפור

05:38 pm - האפשרות השלישית. סיפור

פעם הייתי סוכר והיא כוס מים.

- ...לא, תעצור, תעצור! - היא צעקה.

עצרתי את חרבי המונפת ושאלתי:
- אז את נכנעת?
- זה לא העניין. אני רוצה...
- אם את לא נכנעת, אני ממשיך, - אמרתי בקור-רוח, ולשם המחשה נופפתי בחרבי.

- תקשיב רגע! - צרחה, ממש כאילו הייתי בעלה והתווכחנו על איך לבלות את החופשה. סבלנותי עמדה לפקוע. הפניתי את מבטי לשלל השמשות הצבעוניות שזרחו מעלינו. ארבע או חמש מהן כבר התקרבו אל האופק, כל אחת בכיוון שלה. עוד מעט יחשיך, חשבתי. איך מתבזבז לו הזמן.

- יש לךְ שתֵי... לא, חמש דקות. דברי.
- תודה, - ענתה, כאילו הייתה אשתי ורק עכשיו נזכרתי לקחת לה את התיק מהיד. - עכשיו תגיד לי: מה הכוח המיוחד שלך?
- יש לי הרבה, - עניתי כלאחר-יד. עכשיו היא נזכרת לשאול אותי?
- אני מתכוונת לכוח שקשור בחרב.
- כל הגלקסיה יודעת, איך זה שאת לא? החרב שלי ( המשך הסיפור )

05:45 pm - במיטה עם גנדלף

הם שוכבים אחד ליד השני, לפי הסדר: מר Z, גנדלף, אבא ומאיר-יצחק שקוראים לו מיכאל. בעצם, כל ישראל שוכבת שם, מקופלת בחדר אחד.

ישראל לא יכולה להיות ישראל בלי שיהיה בה מישהו זר, לא מובן, לא כמוני. כאן בתפקיד הזה גנדלף. יש לו שם אחר, אבל הוא נראה כמו העתק מושלם של סר איאן מק'קלן בתפקידו האלמותי - רק הכובע ומטה-הקסמים חסרים. גנדלף בן 87, והוא בארץ שנים רבות, אבל הוא יודע רק ספרדית. אף אחד לא יודע ספרדית - לא הרופאים, לא האחיות, אפילו לא מר Z. לכן אני זה שמדבר איתו, למרות שגם אני לא יודע ספרדית. "תגיד לו שיזדקף", אומרת לי האחות. אני מפעיל את התאים האפורים ולבסוף פולט: "וֶרְטִיקָאלֶה, סיניור, פור פאבור, ורטיקאלה". זה עובד.

בישראל כל מי שלא זר דומה לך במשהו, לכן כל שאר החולים הגיעו מרוסיה: קודם מר Z, בשנות ה-20, אחר-כך אבא, בשנות ה-70, ואחרון מאיר-יצחק שקוראים לו מיכאל, בשנות ה-90.

למאיר-יצחק קוראים מיכאל, כי בתעודת הזהות בברית המועצות קראו לו מיכאיל, והפקידים בנתב"ג לא שואלים שאלות. אז במדינת הישראלים זה שמו: גם ברוסית הוא מושיט לי את היד ואומר "מיכאל". הרוסית שלו טובה, הוא התחיל ללמוד אותה בכיתה ד': עד אז כל הכפר שלו דיבר יידיש, וזה גם מה שלימדו בבית הספר. זו לא היתה עיירה, שטעטל, אלא כפר אמיתי של עובדי אדמה יהודיים אי-שם בין דונצק לזאפורוז'יה, במרחבי אוקראינה. את השואה עבר כילד, התחתן עם בת-השכנים מהכפר, אף פעם לא התלונן - לא היה למי, אז גם לא היה כל-כך חשוב. כמעט חמישים שנה נהג בכבישים האין-סופיים של ארץ המוגבלות הבלתי-אפשרית: נהג-בוס, נהג משאית, נהג מיכלית. את המכוניות שלו היה צריך לתקן במו ידיו, למעשה - לשפץ במו ידיו, ואם בכנות - לבנות מחדש במו ידיו (מי ששואל מדוע, אינו יודע רוסיה מהי). ידי זהב יש לו, כי לא פחד להשתמש בהם. לארץ הגיע כדי לעזור לילדים, אבל אז פרצה מלחמת המפרץ, והוא נשאר איתם. הוא ואשתו - שני יהודים קשוחים שעבדו כל חייהם. אז הוא מנקה גנים, צולל לתוך ביוב סתום, מסייד קירות - מה שצריך. גם בגיל שבעים וחמש. וזה לא שאין למי להתלונן. זה שאין מה להתלונן.

גם מר Z לא מתלונן: מתרוצץ, מחייך ועושה לכולם טוב על הנשמה. מר Z יכול להיות אבא של מאיר-יצחק, כי הוא בן 94. בגיל 75 רק פרש מהמוסד, חזר מן הכפור, שב והתנחל בקיבוץ שלו. הכפור של מר Z היה באפריקה: הוא היה סוכן-על, מתאם הפעולות בארץ עויינת גדולה. אחד מהאגדיים: סירב בתוקף להיכנס לפוליטיקה, למרות שהיה לו עם מה. הוא יודע את כל השפות בעולם, חוץ מספרדית, כמובן: עם בכירים בצמרת של פרנקו דיבר צרפתית. מה המוסד עשה בארץ העויינת? רק העלה יהודים. את כל היהודים? לא, רק את מי שבאמת רצה. לא כפייה, לא תעמולה, בטח שלא די-די-טי. הרבה כבוד והרבה תושיה. מי עוד היה חושב להחביא יהודים המיועדים לעלייה - בין יהודים שלא מיועדים לעלייה, בין אלפי יהודים לגאליים שהתקבצו לחגוג הילולה בקבר צדיק שלגמרי במקרה היה קרוב למעבר-גבול מסויים? מי עוד היה חושב על הדרך לזהות את היהודים "שלו" בקהל על-ידי זה שדאג בעוד מועד לצייד אותם בכיפות בצבע בולט עם ציור מיוחד שהומצא לצורך המבצע - הוא נראה כמו ציור רגיל על כיפה, אבל לאף אחד אחר לא היה כזה? כאשר החליט לפרוש, החליפו אותו אנשים אחרים, שרצו להראות שגם הם יכולים להעלות לא פחות יהודים ממר Z. שגם להם תחייך גולדה. הם עשו יותר פשוט - העמיסו כמה שיותר אנשים על אוניה רעועה עם סירת הצלה אחת, ושלחו אותה הימה. כמובן שהספינה טבעה, לא היה צריך שום צוללת ערבית, היא התבקעה כקליפת אגוז ושקעה במצולות בלי שום עזרה, ובסירת ההצלה הבודדה חילצו את עצמם אנשי הצוות הישראליים. ואילו נוסעי הספינה נבלעו בין גל לגל ונתקבלו אחד אחד במשרד הקליטה של מעלה.

במחשבה שניה, עכשיו כל אחד יכול להבין באיזו ספינה מדובר, ובאיזו ארץ, ואולי אפילו לדעת מה שמו של מר Z. אבל השָנִים שעברו הביאו את כל הסודות לחוף התודעה הציבורית, ושמו של מר Z טהור וממילא הוא - אחד משמותיו, על כל פנים - כתוב על המיטה.

במשך התורנות היומית אני מכיר אותם אחד אחד, מדבר עם כולם: עם בעל ידי הזהב, ועם הסוכן החשאי, ואפילו עם גנדלף (אום פוקו, סיניור, אום פוקיטו). רק האחד שאני רוצה לדבר איתו יותר מכולם, שותק, ואיני יודע לבטח אם הוא מודע לכך שאני יושב לצידו. והוא הרי צעיר משלושתם, בן ששים וארבע בלבד.

אבל גם זה ברור. הרי החדר הזה הוא ישראל, ובישראל, משום מה, את מי שצריכים אף פעם אי אפשר לתפוס.