Eli Bar-Yahalom (Khatul) (![[info]](http://p-stat.livejournal.com/img/userinfo.gif){kind=small} khatul) wrote,@ 2007-02-27 10:09:00 |
|
| Entry tags: | פרוזה |
קם על יוצרו. סיפור
- לא, ...אדוני, - אמר בכבדות.
- מה זאת אומרת "לא", - כמעט ונחנקתי.
- "לא" ...היא ...מילה ...המציינת ...שלילה, ...אדוני.
- לא שאלתי אותך מה פירוש המילה, גולם. שאלתי איזה תירוץ יש לך לא לזרוק את חתיכת המתכת הזאת לכבשן האש למרות שזה מה שציויתי עליך ולמרות שאתה אמור למלא כל פקודה שלי.
- אינני יכול לזרוק את החתיכה לכבשן, אדוני, משום שאני מאחר למסיבת יום ההולדת של סבתא שלי.
- אין לך סבתא, גולם.
- אז להלווייה שלה, אדוני.
- אף פעם לא היתה לך סבתא, אני הרכבתי אותך במו ידי בחדר הזה, למה אתה מספר לי שטויות?
- ביקשת ממני להמציא תירוץ, אדוני.
- יפה מאוד, אז עכשיו בלי תירוצים, תיקח את החתיכה וזרוק אותה לאש!
- ברצוני לציין שהיא כבדה מאד, אדוני.
- נכון, אבל אתה מתוכנן להרים משאות כבדים כמשקלך. יחסית אליך החתיכה הזאת קלה.
- תודה, אדוני.
- מה תודה? - התבלבלתי.
- תודה שאתה מבין אותי ומסכים לנישואינו, אדוני.
הרגשתי שאני יוצא מדעתי.
-תסביר לי על מה אתה מדבר. תעשה שאני אבין.
- אדוני, לפני אחד-עשר יום, שלוש שעות וארבעים ושמונה דקות, כאשר יצרת אותי, אמרת לי שאני צריך לבצע כל מה שאתה אומר לי. כמו כן ציינת שאני דמוי-אדם. לפני שמונה ימים, שעה ואחת-עשרה דקות סיפרת לי את סיפור מעשה בראשית והודעת לי שאדם היה גבר. לפני כן, וליתר דיוק לפני תשעה ימים, ארבע-עשרה שעות ועשר דקות חזרת מהפונדק, כשאתה מתנדנד ושר את השיר "כל הגברים אוהבים חתיכות". מכאן הסקתי שאתה מצווה עלי להתאהב בחתיכה. זאת, - והוא הצביע על גוש המתכת שלידו, - החתיכה הראשונה שפגשתי.
- עבדת עם עשרות חתיכות כאלה! - התפרצתי.
- לכל האחרים, אדוני, קראת "גושים". לא נתת לי פקודה להתאהב בגוש.
- אז אני מצווה עליך להפסיק לאהוב את הגוש הזה, מייד.
- אדוני, פקודה זו מנוגדת לפקודה אחרת בתוקף. אהבה היא לכל החיים.
- מי אמר לך את זה?
- אתה, אדוני. לפני שלושה ימים, אחת-עשרה שעות ודקה, כשהבאתי לך מהחנות בקבוק בירה מהסוג הלא-נכון, שברת אותו על ראשי ואמרת לי: "תזכור, גולם, אני אוהב רק בירה אחת. אהבה אמיתית היא לכל החיים". פרט לכך, אדוני, אמרת בעצמך שביחס אלי היא כלה.
- רגע אחד. אז למה לא סיפרת לי מהתחלה שאתה מאוהב בה?
- התביישתי, אדוני.
- אתה? מה פתאום?
- לפני עשרה ימים, שלוש-עשרה שעות ועשרים ואחת דקות הערתי אותך, בהתאם לפקודה שנתת לי ארבע שעות וארבע-עשרה דקות קודם לכן. הדבר הראשון שעשית כשהתעוררת היה לצרוח עלי "תתבייש לך, מניאק!". מאז ובהתאם לפקודה זו, אני מתבייש.
לפתע עלתה בראשי מחשבה נוראה. הרציחות הבלתי-מוסברות שזעזעו את עירנו בימים האחרונים... הגופות המבותרות...
- חכה, - שאלתי בקול חלוש. - אתה יודע מה משמעות המילה "מניאק"?
- כן, ...אדוני, - ענה הגולם ועשה צעד לכיווני. יכולתי להישבע שעל פניו המתכתיות הצטייר חיוך.
