Eli Bar-Yahalom (Khatul) (![[info]](http://p-stat.livejournal.com/img/userinfo.gif){kind=small} khatul) wrote,@ 2007-02-22 10:52:00 |
|
| Entry tags: | פרוזה |
אח"מ. סיפור
מישהו אחר שמר באותו לילה. שמירות זה לא אני.
עם שחר הקְשׁוּצְלָגִים התקיפו. השומר, כמובן, לא שרד: לקשוצלג יש קיבה מתפרקת והדבר הראשון שהוא עושה זה להטיל אותה על האויב. הבחור המסכן עוכל לפני שהספיק להבין מה קרה.
כולם התעוררו, חטפו את כלי-הנשק ויצאו לקרב. רק אני התמתחתי בנעימים והסתובבתי מצד לצד. גם קרבות זה לא אני. סך הכל, אני הוא נכס שהחבורה אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד.
כאשר סוף-סוף ד'אוֹדוֹלָה המכשפה יצאה מהאוהל שלה (אני בטוח שהיא התעכבה דקה או שתיים כדי להתאפר), גורל הקרב הוכרע. מבין אצבעותיה בקעו נחשי-אש שהתבייתו על האיבר הרגיש ביותר בגופו של הקשוצלג - בלוטת-הקפיץ. עד מהרה היו גופותיהם חסרות-החיים של האויבים מוטלות בשדה, וחלזונות-הטרף שהריחו את הדם כבר עשו את דרכם לעברן.
נקישה זהירה על פתח האוהל שלי הסיחה את תשומת-ליבי מההרהורים בהם שקעתי. היה זה קפטן ג'ורט, מפקד החבורה הנערץ.
"אדוני", פנה אלי, "אנו זקוקים לעזרתך ונודה לך אם תתפנה אלינו".
"רק רגע".
התלבשתי בניחותא, צחצחתי שיניים, התגלחתי; ענבתי עניבה, נטלתי את תיקי בידי ויצאתי אל בני החבורה, שכבר היו ישובים בחצי-גורן. הקפטן ניגש אלי עם רשימה בידו.
"אדוני, איבדנו את וארגאטוּלוּ, את מֶהִינְטֶה ואת סַאק-סַאן-סַאי".
פתחתי את התיק. שקט מוחלט השתרר.
"בואו נראה", אמרתי. "על פי צוואתו של וארגאטולו, אתה, קפטן ג'ורט, יורש את חרבו הקסומה. שאר רכושו יחולק ביחס של 60 ל-40 בין..." - עשיתי הפסקה דרמטית - "הוּמְפָּה וד'אוֹדוֹלָה".
"אתה רואה? רואה?" - צעקה המכשפה לעבר הגמד; אך האחרים, שראו אותי שוב פותח את הפה, השתיקו אותה. בלי למהר, הוצאתי עוד דף מהתיק.
"אשר לצוואתו של מֶהִינְטֶה, העסק מסובך יותר".
סקרתי בעיני את החבורה. גמדים וענקים, בני-תמותה ובני-אלמוות, לוחמים וגנבים, קוסמים וכהני-דת, חסידי-חוק ושוחרי-תוהו - כולם חיכו למוצא-פי בסבלנות ויראת-כבוד.
במעמקי ליבי, בלי להזיז אף שריר בפנַי, חייכתי. אם יש משהו שחבורת-הרפתקנים איננה יכולה בלעדיו, זה עורך-דין טוב.
עם שחר הקְשׁוּצְלָגִים התקיפו. השומר, כמובן, לא שרד: לקשוצלג יש קיבה מתפרקת והדבר הראשון שהוא עושה זה להטיל אותה על האויב. הבחור המסכן עוכל לפני שהספיק להבין מה קרה.
כולם התעוררו, חטפו את כלי-הנשק ויצאו לקרב. רק אני התמתחתי בנעימים והסתובבתי מצד לצד. גם קרבות זה לא אני. סך הכל, אני הוא נכס שהחבורה אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד.
כאשר סוף-סוף ד'אוֹדוֹלָה המכשפה יצאה מהאוהל שלה (אני בטוח שהיא התעכבה דקה או שתיים כדי להתאפר), גורל הקרב הוכרע. מבין אצבעותיה בקעו נחשי-אש שהתבייתו על האיבר הרגיש ביותר בגופו של הקשוצלג - בלוטת-הקפיץ. עד מהרה היו גופותיהם חסרות-החיים של האויבים מוטלות בשדה, וחלזונות-הטרף שהריחו את הדם כבר עשו את דרכם לעברן.
נקישה זהירה על פתח האוהל שלי הסיחה את תשומת-ליבי מההרהורים בהם שקעתי. היה זה קפטן ג'ורט, מפקד החבורה הנערץ.
"אדוני", פנה אלי, "אנו זקוקים לעזרתך ונודה לך אם תתפנה אלינו".
"רק רגע".
התלבשתי בניחותא, צחצחתי שיניים, התגלחתי; ענבתי עניבה, נטלתי את תיקי בידי ויצאתי אל בני החבורה, שכבר היו ישובים בחצי-גורן. הקפטן ניגש אלי עם רשימה בידו.
"אדוני, איבדנו את וארגאטוּלוּ, את מֶהִינְטֶה ואת סַאק-סַאן-סַאי".
פתחתי את התיק. שקט מוחלט השתרר.
"בואו נראה", אמרתי. "על פי צוואתו של וארגאטולו, אתה, קפטן ג'ורט, יורש את חרבו הקסומה. שאר רכושו יחולק ביחס של 60 ל-40 בין..." - עשיתי הפסקה דרמטית - "הוּמְפָּה וד'אוֹדוֹלָה".
"אתה רואה? רואה?" - צעקה המכשפה לעבר הגמד; אך האחרים, שראו אותי שוב פותח את הפה, השתיקו אותה. בלי למהר, הוצאתי עוד דף מהתיק.
"אשר לצוואתו של מֶהִינְטֶה, העסק מסובך יותר".
סקרתי בעיני את החבורה. גמדים וענקים, בני-תמותה ובני-אלמוות, לוחמים וגנבים, קוסמים וכהני-דת, חסידי-חוק ושוחרי-תוהו - כולם חיכו למוצא-פי בסבלנות ויראת-כבוד.
במעמקי ליבי, בלי להזיז אף שריר בפנַי, חייכתי. אם יש משהו שחבורת-הרפתקנים איננה יכולה בלעדיו, זה עורך-דין טוב.
20 פברואר 2007 ב' אדר תשס"ז
